שהרבני נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי ת"ד

פסק דין

רקע:

התובע, יליד 1.3.47, הגיש תביעה זו כנגד הנתבעת לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו, בתאונת דרכים מתאריך 30.12.06, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

הצדדים נחלקו בנושא החבות, כאשר התובע טוען שנפגע בתאונת דרכים ואילו הנתבעת טוענת כי נפגע בתאונה שאינה תאונת דרכים.

במצב דברים זה הוריתי על פיצול הדיון תחילה לנושא החבות ואח"כ לנושא הנזק. לאחר שנשמעו ראיות בנושא החבות והוגשו סיכומי הצדדים, נפנה ביהמ"ש ליתן הכרעתו בשאלה זו.

טענות התובע:

לטענת התובע, כעולה מכתב תביעתו ותצהיר עדותו הראשית (ת/1) בתאריך 30.12.06, רכב כהרגלו מידי שבת על אופניו בכביש המוליך בין מושב תירוש לכפר מנחם. הכביש באותה עת היה שקט והתנועה בו דלילה. התובע שמע מאחוריו קול של רכב מתקרב, חש מכה או הדיפה, הופל ארצה ואיבד את הכרתו.

עובר אורח, ד"ר ורד שמו, עבר בכביש והבחין בו שוכב בכביש או בשוליו. הוא עצר את רכבו והזעיק אמבולנס. אותו עובר אורח נשאר עם התובע וטיפל בו עד שהאמבולנס הגיע ועצר את הדימום בראשו.

כשהגיע האמבולנס המשיך לטפל בתובע פראמדיק, שמצא אותו במצב בלבולי ולא מתמצא בבירור במקום ובזמן.

התובע התייחס לדו"ח הפאראמדיק ובו צוין בסוגריים "ככל הנראה לא נפגע מרכב חולף", כאמירה שלא נאמרה מפיו, וכי לא היתה כל סיבה אחרת לנפילתו, אלא אותה הדיפה שנהדף על ידי רכב שפגע בו. כמו כן ציין, כי אינו יודע מדוע צוין באותו דו"ח "חש חולשה פתאומית" כסיבה לנפילתו.

התובע הודה בין היתר, כי אירע לו מקרה של אובדן הכרה שנים רבות לפני התאונה, אך זו אינה תופעה תדירה אצלו בהיותו אדם בריא העוסק בספורט ועובד בסדירות בעבודה אחראית כרופא מנתח בכיר בביה"ח בילינסון, המנתח שעות רבות ביום.

טענות הנתבעת:

הנתבעת בכתב הגנתה טענה כי, התובע נפל מאופניו שלא מחמת פגיעה בו על ידי רכב חולף. לטעמה וכפי הנראה, מדובר בחולשה פתאומית אותה חש התובע בשלה איבד את השליטה וההכרה ונפל מאופניו, כאשר איבוד הכרה אינו אירוע נדיר, על פי עברו של התובע.

דיון:

ההכרעה במחלוקת נשוא החלטה זו, הינה עובדתית במהותה. לשם הוכחת גרסתו התובע נסמך על תצהירו בלבד, בעוד הנתבעת סמכה ידה על דו"ח הפראמדיק שהגיע למקום האירוע ועדותו בביהמ"ש, כמו גם על תיקו הרפואי של התובע.

בסיכומיו הפנה התובע לתצהירו ולחקירתו הנגדית, תוך שלילת ניסיון הנתבעת ללמוד אודות אירועי התעלפות שונים שחווה התובע בעברו, ככאלה המצביעים על אפשרות התרחשות התאונה מסיבה זו. כמו כן ניסה ב"כ התובע להמעיט מערכה של עדות הפראמדיק שהוזמן לעדות על ידי הנתבעת.

ב"כ התובע אף הדגיש כי התובע היה מוכן להיבדק בבדיקת פוליגרף שתחייבו, אלא שהנתבעת סירבה לכך.

הנתבעת מצידה טענה להיות עדות התובע עדות יחידה של בעל דין המחייבת סיוע, שלא נמצא במסגרת הראיות, ולכן מחויב ביהמ"ש לנמק החלטתו ככל שיעדיף את גרסת בעל הדין, מה הביאו לכך. הנתבעת אף ציינה כי אין כל סיבה בנתוני התיק להעדיף את גרסת התובע בתצהירו להבדיל מהגרסה שמסר לפאראמדיק מיד לאחר האירוע, לאור הפערים שבין שתי הגרסאות. כמו כן התובע נמנע לטעמה מלהציג ראיות, בין על דרך הבאת עדות נוספת מצד אותו ד"ר ורד שסייע בידו מיד לאחר התאונה, אך לא התייצב לעדות, ובין ראיות חפציות, דוגמת צילומי מקום האירוע, או אף בחינת האופניים ככאלה שלכאורה נפגעו מכלי רכב, אך כל אלה לא הובאו כראיה בעניין זה.

כמו כן, הפנתה הנתבעת לכך שהתובע לא המציא כראיה את ממצאי תיק החקירה המשטרתית, או אף גרסתו לרבות תלונה שהגיש למשטרה, על האירוע כתאונת דרכים - ככאלה המפחיתים ממשקל עדותו.

בחינת ראיות הצדדים מלמדת על כך, כי התובע למרבה הצער אינו מצליח להוכיח שאמנם נפגע באירוע שהינו תאונת דרכים כמשמעותו בחוק הפיצויים.